חזן אריה ובנו בע"מ נ' עאמר סלימאן חב' לעבודות עפר ובניין ואח'

החלטה

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (השופט ג'מיל נאסר) מיום 24.3.11, לפיה שינה את החלטתו מיום 10.2.11. לטענת המבקשת, בית המשפט לא היה מוסמך לשנות את החלטתו, ויש להשיב על כנה את ההחלטה שניתנה ביום 10.2.11. המשיבה מתנגדת לבקשה.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, אני מחליט ליתן למבקשת רשות ערעור על ההחלטה, לדון בבקשה כבערעור, לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית המשפט קמא מיום 24.3.11, מהנימוקים המפורטים להלן.

ביום 29.9.09 הגישה המבקשת בבית המשפט קמא בקשה לחילוט עירבון ופסיקת הוצאות. ביום 16.5.10 הגישה המשיבה תשובה לבקשה. ביום 29.7.10 קבע בית המשפט קמא שהצדדים ידווחו את תוצאות הערעור שנדון אותה עת בפני בית המשפט המחוזי. ביום 7.9.10 התקבל הערעור, כך שבוטלה דחיית התביעה שכנגד, והדיון בה הוחזר לבית משפט השלום. ביום 3.10.10 הגישה המבקשת בקשה ליתן החלטה בבקשה לחילוט העירבון ופסיקת הוצאות. בית המשפט קבע דיון במעמד הצדדים ליום 23.12.10, וביום 27.12.10, לאחר הדיון, נתן החלטה, לפיה:

"... לענין עתירת התובעת שכנגד לחלט את הערבות הכספית בתיק, הגעתי למסקנה לחות עתירה זו, אם כי זכאית התובעת שכנגד להיפרע מהערבות הנ"ל את סכומי ההוצאות שנפסקו לזכותה בתיק זה בטרם שולמו עד היום. ב"כ התובעת שכנגד תגיש הודעה בכתב תוך 15 יום, בה תציין את סכומי ההוצאות ושוויים להיום"

בהתאם להחלטה זו היה רק על ב"כ המבקשת להגיש הודעתה. היא הגישה הודעה ביום 4.1.11, ולמרות שבית המשפט לא ציווה על המשיבה להגיש דבר, המשיבה הגישה הודעה ביום 13.1.11 ובה טענה שההודעה שהגישה המבקשת מוטעית. ביום 10.2.11 החליט בית המשפט קמא:

"עיינתי בטיעוני הצדדים בכל הנוגע לסכומי ההוצאות, ואני קובע כי מתוך סכום הערבות הבנקאית יועברו ישירות אל עו"ד בלה חזן סך 4,500 ₪. היתרה תוחזר לחברת עומר סולימאן".

ביום 1.3.11 הגישה המשיבה "בקשה דחופה לעיון מחדש בהחלטה ולחילופין, בקשה לעיכוב ביצוע". להסיר ספק, הנימוקים לעיון מחדש בסעיפים 9 ו- 10 לבקשה היו בדיוק הנימוקים שפורטו על ידי המשיבה בסעיפים 4 ו- 5 להודעתה מיום 13.1.11, טרם מתן ההחלטה. בית המשפט קמא נענה לבקשה החילופית, וקבע דיון נוסף ליום 24.3.11. למרות התנגדות המבקשת, שטענה לחוסר סמכות בית המשפט לדון מחדש בהחלטה שניתנה על ידו, החליט בית המשפט קמא בתום הדיון לשנות את החלטתו.

המבקשת טוענת שהחלטת בית המשפט מיום 10.2.11 היא החלטה סופית בבקשה לחילוט עירבון ופסיקת הוצאות, ואין לבית המשפט סמכות לדון עוד בנושא שבו כבר החליט. אין מדובר בטעות סופר, ואין עיון מחדש בהחלטה שניתנה לאחר שמיעת שני הצדדים. הדרך לשינוי החלטה היא רק דרך הערעור. המשיבה אינה חולקת על כך, שאין לבית המשפט סמכות לשנות החלטה סופית שנתן בהליך שבפניו (ובדין, לאור ההלכה שנקבעה בע"א 159/90 סולל בונה נ' אור פ"ד מז (4) 17, ועוד). המחלוקת היא למעשה, מהי ההחלטה הסופית. המבקשת טוענת שההחלטה הסופית היא ההחלטה מיום 10.2.11, ואילו המשיבה טוענת שההחלטה הסופית היא ההחלטה מיום 27.12.10, ואילו ההחלטה מיום 10.2.11 היא החלטת ביניים.

לפני דיון במחלוקת העיקרית שבין הצדדים, אסיר מעל הפרק שני נושאים.

ראשית, המשיבה טענה, שההחלטה מיום 24.3.11 היא תיקון טעות סופר בהחלטה מיום 10.2.11, שכן היא תיקנה טעות בחישוב, שניתן לתקנה לאחר ההחלטה לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. אני דוחה טענה זו. אין מדובר בטעות חישוב אלא בהכרעה מהותית בין טענות הצדדים, אשר אף כללה בתוכה נזיפה למבקשת על הצגת נתונים שאינם אמת. אף אם היתה זו טעות סופר, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, אם אין הסכמה של שני הצדדים, לא ניתן לתקן את טעות הסופר בהחלטה אלא "תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתה". 21 הימים חלפו ביום 3.3.11. על כן, החלטה ביום 24.3.11 היתה לאחר המועד. אמנם, המשיבה הגישה בקשתה ביום 1.3.11, אבל בסעיף לא נאמר "לפי בקשה שתוגש תוך עשרים ואחד ימים" אלא שבית המשפט יכול להחליט רק תוך 21 ימים. לפיכך, אילו היתה זו טעות סופר, לא היה בית המשפט קמא מוסמך לתקנה.

שנית, המשיבה ציטטה פסיקות לגבי שינוי של החלטת ביניים. אין חולק, שכאשר ניתנת החלטת ביניים, והדיון ממשיך, ניתן לשנות את החלטת הביניים במהלך הדיון, לפי מה שמתגלה במהלך המשך הדיון. אין לזהות "החלטת ביניים" עם "החלטה אחרת". החלטה הניתנת לאחר מתן פסק הדין, מסווגת כהחלטה אחרת, אבל היא אינה החלטת ביניים. אין המשך לדיון, ואין אפשרות שיתגלו דברים חדשים. על כן, כל הפסיקה הדנה בהחלטת ביניים שניתן לשנותה, אינה רלבנטית להחלטה אחרת שאינה החלטת ביניים. ההחלטה מיום 10.2.11 לא היתה החלטת ביניים, אלא לכל היותר החלטה אחרת. לגבי החלטה אחרת שאינה החלטת ביניים, אין כל דין שמאפשר לשוב ולדון בה. לכן, גם אם היתה המשיבה צודקת בטענתה, שההחלטה מיום 27.12.10 היא ההחלטה והסופית והמחייבת שהיא מעשה בית דין, לא היה הדבר מאפשר לה לשוב ולדון בהחלטה מיום 10.2.11.

כאמור, המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא מהי ההחלטה הסופית והמחייבת בהליך הבקשה לחילוט העירבון. לטענת המבקשת, ההחלטה הסופית היא ההחלטה מיום 10.2.11 שהשלימה את העקרון שנקבע בהחלטה מיום 27.12.10, ולטענת המשיבה, ההחלטה הסופית היא ההחלטה מיום 27.12.10, שההחלטה מיום 10.2.11 היא רק ביצוע שלה. במחלוקת זו דעתי כדעת המבקשת. ההחלטה הסופית בבקשה לחילוט עירבון ופסיקת הוצאות היא ההחלטה הקובעת כמה יש לחלט או לשלם, ולא ההחלטה הקובעת את העיקרון לפיו צריך להגיע לתוצאה הסופית. החלטה הקובעת עקרונות בלבד, לפיהם קובע בית המשפט שימשיך וייתן החלטה לאחר קיום תנאים מסוימים בפניו, אינה החלטה סופית בהליך, אלא החלטת ביניים. ההחלטה מיום 27.12.10 קבעה עקרון והזמינה הודעה שלפיה תינתן ההחלטה הסופית. לכן, ההחלטה מיום 10.2.11, שניתנה לאחר קבלת עמדות שני הצדדים בהתייחס לעקרונות שנקבעו, היא ההחלטה הסופית בהליך. מאחר שאין לבית המשפט סמכות לשנות את החלטתו, חודשיים וחצי לאחר נתינתה, דין ההחלטה מיום 24.3.11 להתבטל בהעדר סמכות.

אסכם ואומר:

אין סמכות לבית המשפט לשנות החלטה סופית שלו, אלא אם מדובר בטעות סופר, ועל פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. ההחלטה הסופית בהליך היתה ביום 10.2.11, ולא היתה סמכות לבית המשפט לדון בענין זה מחדש ולשנות את החלטתו. אף אם ההחלטה הסופית היתה ביום 27.12.10, וההחלטה מיום 10.2.11, גם אז אין סמכות לשנותה, מאחר שאינה "החלטת ביניים".

לפיכך, כאמור, אני מקבל את הבקשה, דן בבקשה כבערעור, מקבל את הערעור ומבטל את החלטת בית המשפט קמא מיום 24.3.11. המשיבה תשלם למבקשת הוצאות משפט בסך 5,800 ₪. העירבון שהוגש על ידי המבקשת יוחזר לה.

ניתנה היום, כ"ח אייר תשע"א, 01 יוני 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: